<h1>ראב"ן — שבועות</h1>
<h2>דף לד:</h2>
[ואם אמר] איני נשבע [שבועות ל"ט.] פוטרין אותו מיד, כלומר ממהרין לפתוח הדין ולומר לו צא תן לו וכיון דפסקו וגמרו הדין אינו יכול לחזור בו, וכן כל דבר שמקבל עליו בפני בית דין ולאחר כך נגמר הדין אינו יכול לחזור בו כדתנן [סנהדרין כ"ד.] נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך וכו' אינו יכול לחזור בו ומוקמינן לה לאחר גמר דין וגמר דין הוא שפטרום בית דין מלפניהם שפסקו דינן ולגבי חיוב ממון ופטור ממון כיון שאמרו לו חייב אתה פטור [אתה] נסתלקו לגמרי הדיינין דשוב אין להן עסק בדין ואין יכול שוב לחזור מקבלתו כלל כגון אם קיבל קרוב או פסול בין לדין בין לעדות, אבל לגבי שבועה כגון השבע וטול וכן דור לי בחיי ראשך כל זמן שלא נשבע לא נפטרו מן הדין אבל נשבע הוי גמר דין וחייב ליתן לו ואינו יכול לחזור, הילכך כי חייבוהו שבועה ואמר איני נשבע ופסקו לדינו ואמרו צא תן לו נגמר הדין לגמרי ואינו יכול לחזור. ופוטרין, שתי לשונות משמע לשון פתיחה כמו פוטר מים וגו' [משלי י"ז] וכמו פטר רחם דמתרגם פתח ולדה, ולשון תלמיד הנפטר מרבו וכשנפטרין מלפניך יהיו בעיניך כזכאין. והא דאמרינן בפ' המפקיד [ל"ד.] אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מאי מהדר קא הדר ביה וכו', מיירי כשחזר בו כל זמן (שיש בו) [שישבו] ההוא ב"ד בדין עד שלא גמרוהו, אבל גמרוהו שאמרו לו צא שלם לו כמו שקבלת שוב אינו יכול לחזור ולומר איני משלם, דלא גרע מקבל בפני ב"ד ממקנה בפני עדים דאמרינן [ב"ב קי"ד.] קניין עד אימת חוזר רב יוסף אמר כל זמן שעוסקין באותו עניין אבל גמרו העניין והתחילו בענין אחר כלומר בדבר אחר אין יכול לחזור בו והילכתא כוותיה, מקבל בפני ב"ד נמי כל זמן שב"ד עוסקין בו יכול לחזור נפטרו מן הדין אין יכול לחזור בו. ומצאתי בתלמידי רבינו הלוי נ"ע שכתבו שהקשה ר' על המפרשים [כן] כי לאחר גמר דין שבועה היה ר' מאיר אומר יכול לחזור בו, ותימה לי על חכם כמותו וכי פליג ר' מאיר אשבועה גמורה דהוא שבועת הדיינין למימר דיכול לחזור, והא ר' מאיר לא פליג אלא אמהימן עלי אבא וכולם בין לדין בין לעדות דגמר דין הוא פתיחת הדין ופסקו ולא שייך כאן שבועה וכן דור לי בחיי ראשך לאו שבועה הוא הילכך אמר ר' מאיר אע"ג דנדר בחיי ראשו חוזר, אבל בשבועת הדיינין לא אשכחן דאמר ר' מאיר חוזר. וכן נמצא בספר חפץ היה חייב לחבירו שבועה ואמר לו דור לי בחיי ראשך יכול לחזור בו עד שיקבל שבועה מפי ב"ד אלמא בדור לי פליג ר"מ ולא בשבועה מפי ב"ד. וכן עבדי גנבת וכו' [ב"ב קכ"ח.] עד רצונך שתשבע וטול הרי זה נשבע ונוטל ואינו יכול לחזור בו משנשבע ומוקמינן לה כחכמים דלר' מאיר יכול לחזור בו, והא נמי לאו שבועת ב"ד הוא אלא איהו מטילה עליו דאין נשבעין על העבדים הילכך לאו שבועה הוא לר"מ ויכול לחזור בו, ולר' מאיר אם היה זה שוטה שנשבע על פי שאמר לו השבע [לא] נכריח זה ליתן לו ממונו ויכול לומר משטה אני בך. וא"ת האיך יניחו לו ב"ד לישבע כיון דיכול לחזור בו, איכא למימר בקפץ ונשבע קאמר ר' מאיר ובמחול לך לא אמר ר' מאיר חוזר הואיל ותפיש, ולרבנן כיון דקיבל עליו [ב]ב"ד דאמר ליה השבע וטול או דור בחיי ראשך וטול הוה ליה כשבועת הדיינין ונוטל ומיהו כל זמן שלא נשבע מצי הדר דכיון דהוי כשבועת הדיינין ושקיל בה לא הוי גמר דין עד דמישתבע וקודם גמר דין יכול לחזור. ובימי ר' מאיר לא ניתקנה עדיין שבועת היסת וגם לא בימי ר' אבא לפיכך [אמר רצונך] השבע וטול, דאי ניתקנה שבועת היסת וחייבו ב"ד לנשבע שבועת היסת שקנאו והפכה על התובע מאי רצונך בעל כורחיה מהפך כדאמרינן [מ"א.] בדרבנן מהפכינן, ותו אי כבר איתקנה שבועת היסת וכשהיפך השבועה מיירי מאי היא דקאמר מה קמ"ל טובא קמ"ל דנשבעין שבועת היסת על העבדים ומפכינן לה, אלא ודאי מדקאמר מאי קמ"ל וכו' ש"מ דהא השבע וטול לאו במיפך שבועה מיירי דהוא שבועת ב"ד אלא כדקתני רצונך השבע וטול שהוא מטילה עלי' ולא ב"ד דבשבועת ב"ד לא אמר ר' מאיר חוזר כדאמר[ן] לעיל עד שיקבל עליו שבועה מפי ב"ד ואם נשבע מפי ב"ד אינו חוזר. ורבינו שלמה נ"ע נמי פירש כי בימי התנאים לא ניתקנה שבועת היסת, וראייתו מהא לקח הימנו ערב שביעית [מ"ח:] ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס [אין] מגלגלין הא שאר שני שביעית (אין) מגלגלין, ואם איתא דהוה היסת אז אמאי מגלגלין בלא שותפות ואריסות לישתבע אמלוה, אלא ודאי לא הוה תקנה בימי תנאים, וחביבי הלוי אמר הות בימי התנאים ומיהו סברא (דאמ' א"ל) [דאמרינן מ"ו.] בהא פליגי ר' יהודה סבר כי עבדו רבנן תקנתא לשכיר בדאורייתא בדרבנן כגון שבועת היסת לא עבדו תקנתא ורבנן סברי וכו', ומפרש הא דלוה הימנו ערב שביעית וכו' שמגלגלין שבועת אריס ושותף אגב שבועת הלואה שהיא שבועת היסת אלמא דניתקנה בימי התנאים. וליתא לדחביבי דאם איתא לדחביבי דהא [קאמרינן] ש"מ דמגלגלין בדרבנן ואם איתא דמגלגלין שבועת שותף אטו הלואה הו"ל למידחיה דבשבועת הלואה דאורייתא מיירי כגון שהודה במקצת אלא ע"כ שבועת הלואה קאמר דמגלגלין אגב שבועת שותפין ואריסין שלא ניתקנה שבועת היסת לכל דבר אלא לבעל הבית כנגד השכיר ומשום דטרוד בפועלין שדיוה אשכיר אבל לכל דבר לא ניתקנה שבועת היסת עד רב נחמן. והיכא דקיבל קרוב או פסול לדין או לזכות וקנו מידו אפילו לפני גמר דין אינו יכול לחזור, ומצאתי בתלמידי רבינו הלוי זצ"ל דאקשה קנין דברים הוא, ומדקשי ליה הכי הבנתי כי פירושו וקנו מידו שהקנה שלא לחזור בו וזהו קניין דברים, ואני אומר וקנו מידו הוא שהקנה לעשות כאשר ידין או יעיד הן לחיוב הן לפטור דלאו קנין דברים הוא אלא ממון הילכך אין לאחר קנין כלום דאפילו קיבלו לפסול כבי תרי בקנין אינו יכול לחזור אפילו לפני גמר דין. והאי עבדי גנבת וכו' בהכי מיירי דהחזיק בו ג' שנים ולהכי אין יכול להוציאו ממנו אא"כ נשבע מה שהטיל עליו, לא החזיק בו ג' שנים בלא שבועה היה מוציאו ממנו שאין יכול לומר אתה מכרתו לי אלא בראייה ולמה לאישתבועיה בע"כ לאפקיה מיניה.
<h2>דף פב.</h2>
הקשה לי חתני ר' שמואל הכא אמרינן [שבועות מ"ד.] אימור דא"ר יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו כו' וכן בשילהי פרק האומנין בב"מ איתה נמי הכי, ובפסחים בפרק כ"ש [ל"א:] גבי נכרי שהלוה לישראל על חימיצו דפליגי חכמים ור"מ אמרי הכא במאי עסקינן בשהירהינו אצלו ובדר' יצחק קמיפלגי מר סבר ישראל מישראל איכא צדקה קני ישראל מגוי לא קני ומר סבר קו"ח ישראל מישראל קני ישראל מגוי לא כ"ש, ולא פריך התם אימור דא"ר יצחק במישכנו שלא בשעת הלואתו דקני בשעת הלואתו מי אמר דקני אלמא אפילו מישכנו בשעת הלואתו קני, ובשבועות ובב"מ אמרינן דלא קני לר' יצחק. והשבתי לו ודאי לר' יצחק לא קני במישכנו בשעת הלואתו כדמוכח בתלמוד במקומות הרבה, והא דפסחים הכי קאמר הכא במאי עסקינן בשהירהינו אצלו ובקרא דר' יצחק קמיפלגי דמשמע שבעל חוב קונה משכון, מיהו ר' יצחק לית ליה דקני אלא כמשמעותא דקרא דכתב כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא [דברים כ"ד] דמישכנו על יד ב"ד, ותנאי דפסחים סבירא להו דקני בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה, והא דפרט קרא בשלא בשעת הלואה איצטריכא ס"ד (אמר) כיון דמישכנו ע"י ב"ד הרי [הוא] כפרעון גמור ולא בעי להדורי ליה קמ"ל דמחזיר עד ל' יום כדמפרש בב"מ [קי"ג.], ולא למעוטי דבמשכנו בשעת הלואתו לא קני אלא ודאי קני ליה וכי קני ישראל מישראל דאיכא צדקה כדכתב ולך תהיה צדקה ישראל מגוי דליכא צדקה לא קני ומר סבר קו"ח. וה"נ מסתברא כדפרישנא מדלא אמרינן בפסחים מר אית ליה דר' יצחק ומר לית ליה דודאי תרווייהו לית להו דר' יצחק. ואע"ג דהני תנאי לית להו דר' יצחק נ"ל דהלכה כר' יצחק, מדאמר בפרק האומנין ובשבועות לימא דר' יצחק תנאי הוא ומפרקינן דכ"ע אית להו דר' יצחק ומדמהדרי בתראי לאוקומה כדברי הכל ש"מ כוותיה קיימי להו.
<h2>דף פב:</h2>
במלוה צריך למשכון [מ"ד:] ועביד ביה מלאכה על ידי נכייתא דאי לא הוי ריבית כדאמר [ב"מ ס"ד:] המלוה את חבירו לא ידור עמו בחצירו בחנם דמיחזי כריבית.
<h2>דף צז:</h2>
עבד רב נחמן עובדא [מ"ז.] יחלוקו דהכי עיקר דר' יוסי אמר יחלוקו ור' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי, וטעמא דר' יוסי דכיון דתקינו רבנן לכשכנגדו חשוד על השבועה דלא לישקול אלא בשבועה כדי שלא יקפצו עליו אנשי מרמה ויטלו ממנו בולא כלום הלכך ממון זה מוטל בספיקא לבית דין עם מי האמת ולפיכך יחלוקו. וכי תימא בשני חשודין נמי ניחוש דילמא קפץ חשוד על חשוד ויחלוקו, תריץ מילתא דלא שכיחא הוא ולא חשו לה רבנן אי נמי ליכא למיחוש שיקפוץ חשוד על חשוד במרמה דסבור אם אתבע לו מנה הוא יתבע לי מאתים ולא אוכל לישבע ואפסיד יותר ממה שארויח. ויש מקשין דרב נחמן אדרב נחמן דהכא אמר רב נחמן יחלוקו אלמא לא סבר ליה חזרה שבועה למחויב לה, ובפרק השואל [צ"ז:] אמר רב נחמן כגון שיש עסק שבועה ביניהן וכדרבא דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' והשאר איני יודע חייב (לי) [לשלם] אלמא אית ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. ולא קשיא (הכי) [היכי] אמר רב נחמן לא חזרה שבועה למחויב לה היינו גבי שניהם חשודין כדפרישית דתקנו רבנן לאידך למישקל [בשבועה] ולא מצי הילכך ממון המוטל בספק הוא ויחלוקו, אבל גבי והשאר אינו יודע דלא תקינו רבנן לאישתבועי לאידך דלאו חשוד הוא אלא מפני טענתו אינו יכול לישבע שהודה במקצת והוה ליה לישבע על השאר ואינו יכול (ומשלם) אית ליה רב נחמן כר' אבא [ומשלם], ובשניהם חשודים לית ליה כר' אבא. והלכה כר' אבא בחטפי ודידי חטפי והשאר איני יודע דכיון דאינו יכול לישבע משלם ובכל כיוצא בהן דמחמת טענתו אינו יכול לישבע דקאי רב נחמן כוותיה וגם רבא, ואין הלכה כמותו בשניהם חשודין דחזרה שבועה למחויב לה אלא כרב נחמן דיחלוקו.
